<h1>ראב"ן שו"ת סימן צ"ב</h1>
<h2>דף סה:</h2>
ת"ר [גיטין נ"ד:] היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו נאמן אבל א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו שורת הדין אינו נאמן, מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שבידו נאמן, כלומר כל זמן שהשמירה בידו כיון שהאמינו בעלים הרי הוא כמותו לטמא ולטהר לאסור ולהתיר ורישא מיירי שהטהרות בידו דקתני היה עושה עמו בטהרות, וסיפא שאינן בידו שכבר השלימו לבעלים הילכך אינו נאמן. ובמכחיש ליה מיירי, דאי בדשתיק קשיא דאביי אדאביי דאמר בפרק האומר לשלוחו בקידושין [ס"ה:] אמר לו ע"א נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן, אבל אי מכחיש ליה אינו נאמן, ורישא אפילו מכחיש ליה נאמן דהא הימניה. ורבא אמר כגון דאשכחיה ולא אמר ליה וכו'. רבא אית ליה נמי דאביי דכל שבידו נאמן, ואית ליה נמי דכי ליתי בידו ומכחיש ליה דאינו נאמן, דהא לא פליג עליה התם בקידושין, והכי מתרץ הברייתא רישא וסיפא דאיתיה בידיה, וסיפא מ"ט אינו נאמן כגון דאשכחיה בתר ההוא יומא דקאמר שנטמאו ולא אמר ליה נטמאו והשתא אשכחיה וא"ל, דמוכחא מילתא דלצעוריה קא מכוין דאי קושטא הוא ביומא קמא דאשכחיה הוה א"ל הילכך אינו נאמן. ההוא דא"ל לחבריה טהרות שעשיתי עמך נטמאו אתא לקמיה דר' אמי א"ל שורת הדין אינו נאמן, בשלא היה בידו מיירי, אמר לפניו ר' אסי הכי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי מה אעשה שהתורה האמינתו, היכא, כהן גדול ביוה"כ יוכיח דכי הוה מזה בפנים מדם השעיר שהוא של ציבור (וכיוצא) [וכשיצא] ואמר פיגול מהימן אע"ג דאין בידו (לאח' שיזה) [דלאחר שהזה] יצא מרשותו ונגמרה עבודה, אלמא דבר שהיה ברשותו נאמן להעיד עליו ולאוסרו אחר שיצא מרשותו אע"ג דכ"ג בחנם קעביד ולא מפסיד מידי. ואפ"ה לא הדר ר' אמי מההוא, [דההוא] דאתא לקמיה דר' אמי א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שבו לא כתבתי לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל נאמן אתה להפסיד שכרך ואין אתה נאמן להפסיד ס"ת, אלמא אע"ג דמפסיד שכר אזכרות שהוא מועט אינו נאמן לפסלו וכ"ש כ"ג דאינו נפסד דלא מצי פגיל. והא דמצי פגיל, (מ"ש איכא לימי') משום דחזיני במסופיס כדמקשי. (וה"ד) [והא דאמר] הכא נאמן אתה להפסיד שכרך וגבי טהרות לא אמרינן הכי, משום דהכא פשע שלא כתבן לשמן דהא לא כתבתים לשמן קאמר, אבל גבי טהרות לא פשע דהא נטמאו קאמר שנפל שרץ עליהם או אדם טמא נכנס ונגע מדלא קתני טמאתים הילכך לא מפסיד אגריה. אבל אי הוה אמר טמאתים ודאי מפסיד אגריה, ושלומי לא משלם להו דקנסא הוא ומודה בקנס פטור כדאמרינן בהניזקין [נ"ג.] ובד' אבות נזיקין [ב"ק ה'.] דמטמא ומדמע ומנסך קנסא הם. ההוא דאתא לקמיה דר' אבהו א"ל ס"ת שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך רב שהוא שכר כל הכתיבה אתה נאמן להפסיד ספר דמשום לצעורי לא היית מפסיד כ"כ וקושטא קאמר ואפילו מכחישו הלוקח נאמן זה. וכיון דר' אסי ור' אבהו תלמידי רבי יוחנן לית להו דרבי אמי ש"מ ליתיה. ומכל הני שמעינן דכל שבידו נאמן ולא מצי מכחיש ליה. ושמעינן מדרבא דאע"ג דבידו אי אשכחיה ולא א"ל ולבסוף אשכחיה וא"ל אינו נאמן. ושמעינן נמי היכא דאפקיה מידיה דלא מהימן עליה למפסליה אי מכחיש, אא"כ מפסיד לעצמו כל שכרו כדר' אבהו, אבל אי שתיק מהימן אפילו אינו נפסד דהא הימניה כדפרישית. ומדאביי דאמר בקידושין בפרק האומר אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק, שמעינן דעד אחד נאמן לאסור כי לא מכחיש ליה בעל הטהרות אע"ג שאינו בידו, אבל אי מכחיש ליה אינו נאמן כדאמר התם. וככל הדין הזה כן דין ישראל ששכר את חבירו לעשות לו יין, שאם אמר השכיר בעוד היין בשמירתו נגע בו גוי ונסכו נאמן, ואם עשה לו חבית ביום א' וביום ב' חבית וביום ג' חבית, ולא אמר ביום א' כלום וכשבא ביום ג' אמר לו אותו חבית שעשיתי לך ביום א' נתנסך, אינו נאמן כיון דלא אמר לו ביום א' כשבא אצלו כדרבא. וכן אם (אמר השלי') [השלים] לו היין ויצא משמירתו, אינו נאמן לומר נתנסך בעודי ברשותי כדר' אמי וכדאביי. וכי אמרינן דכי יצא היין מרשותו דאינו נאמן לומר נתנסך בעודו אצלי, ה"מ כי אמר נתנסך בלא פשיעתי (אבל) דלא מפסיד אגריה, אבל אמר לא טיהרתי את הבור או את הגת ובכך נתנסך, הואיל ומפסיד אגריה דהא פשע נאמן לאסור את היין כר' אבהו. ואם יהודי שאינו שכיר ולא שומר אמר לבעל היין נתנסך יינך ראיתי והלה שותק, האמינו לעד בשתיקתו נאמן, אבל הכחישו ואמר לו להד"מ אינו נאמן וכשר היין כדאביי. ואמרינן נמי בפרק האומר לשלוחו בקידושין דעד אחד בהכחשה לא מהימן, ואמרינן נמי בראש האשה רבה [יבמות פ"ז:] או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אע"פ שאינו מכחיש ת"ל או הודע מ"מ ומוקמינן לה דאמר לו עד אחד (וכו') [וכי] מכחיש ליה לא מהימן.
